בשירות הצבאי הייתי מפקד טנק, גויסתי למילואים בצוק איתן לאורך כל תקופת הלחימה. ב31.7.14 נהרגו 5 לוחמים מפגיעת פצמ"ר בחבל אשכול – עוטף עזה. עברו מאז כמעט 8 שנים. אני רוצה לחלוק איתכם את הסיפור שלי מהמבצע, ואת ההתמודדות היומיומית שלי הטראומה. מטרת המפגש היא לעורר דיון על הפצועים שחזרו מהמלחמות בריאים בגופם, אך לא בנפשם, לחלוק את הסיפור שלנו וההתמודדות הזוגית בכל התהליך. אם תרצו, תוכלו להכין סיפורים אישיים ולשתף.

זוכרים את עופר משרקי ז״ל ואת רון (רוני) אליעזר ז״ל

הזדמנות להנציח, להחיות ולהכיר את אחי תוך סיפור מערכת יחסינו המעולה ולאחר מכן העצמה ומתן טיפים להמשך החיים.

אני הולכת לספר לכם על אחי הגדול, יבגני גרובשטיין ז"ל. יבגני נפצע בלבנון ב10.03.96, ונשאר משותק מהצואר ומטה, פציעה זהה לחולטין כמו לשחקן כריסטופיר ריב. הייתי רוצה לספר לכם על הדרך שבה הוא בחר לחיות, למרות כל הקשיים. בואו ותשמעו על אחי הגדול, יבגני

הרצאה על אירוע בצוק איתן ( מנהרת ניר עם ) ונפילתו של רס"ל נדב גולדמכר . באירוע נפלו 4 לוחמים , ולאחר נפילתם הם קיבלו צל"ש על גבורתם ( מנעו מגע פיגוע בעיר שדרות !!! ) ההרצאה על האירוע ועל נדב ( הבן שלי ) .

מפגש בזום נספר על יורם ונשמע דברי המפקד שלו . לאחר מכאן שיח פתוח על שכול ואיפה אנחנו כאחים כאובים את השכול.

אני לוטם שחר, בת 22 מכפר סבא גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, שני הורים – אירית ואשר, שני אחים גדולים – עמרי וענבר. לפני כמעט 10 שנים, שהייתי רק בת 12 וחצי, שכלתי את אחי הבכור עמרי, סרן בחיל הים, מצטיין רמטכ״ל ומפקד סיירת בז״ק. אני זוכרת כל דקה מרגע ההודעה, אבל רק ל24 שעות. שאר תקופת ההתחלה בחיי השכול נמחקו כלא היו. ב7:10 בבוקר, לאחר 3 שעות שינה בלילה, אפטר פארטי של כיתה ו׳, הגיע 2 קצינים ורופאה לבושים במדים ירוקים, שהרי זה לא הגיוני, אתה רק מדים לבנים. הושיבו את כולנו לאחר שכבר הצלחנו להבין מה הם עושים לנו בסלון והודיעו ״עמרי נהרג בתאונת דרכים צבאית קטלנית לפנות בוקר״. מאז התחילו החיים האמיתיים – ההתמודדות היומיומית והצמיחה מחדש כמשפחה.